שנתיים לאחר אותו אירוע, מצאתי את עצמי בבעיה מעט מוזרה, בעיצומו של משבר הקורונה. היו לי ביד שלושה כתבי יד, מוכנים לעריכה חיצונית, פחות או יותר ועוד שניים בחציים כתובים. ההוצאות החלו לצמצם פעילותן ולבסוף סגרו את שעריהן ואיתם התפוגג ונעלם חלומי הגנוז שפרץ פתאום.
באותו זמן הבנתי, פחות או יותר, את מאזן הכוחות בשוק. שגם כך מעט ספרים מתקבלים להוצאות ספרים במימומן, כי קיימת אפשרות להוציא ספר במימון הסופר, אך הסכומים הנדרשים לכך, היו בלתי אפשריים עבורי והשקעתם בספר מהווה סיכון לא סביר, בפרט נוכח עבודת השיווק הנדרשת וכיתות הרגליים בין חנויות הספרים, לנסות למצוא קורא פוטנציאלי בין הילדים המחטטים בצעצועים ותוך כדי לסדר את הספרים שלי קצת יותר בולט על המדף.
(עוד על שוק הספרים, מסקנותי והסבר נוסף קראו בחזון ההוצאה לאור)
למען האמת, הצטערתי כשהבנתי שהחלום שלי נגוז שוב, לתוך המגירה. הרי כל מילה שנכתבת, כל רעיון שנהגה אל העולם, נבעט-נזרק את כור ההיתוך של הקיום האנושי, עשוי לשנות משהו, ואולי לטובה. הן גלגלי העולם נעים על אותה יצירתיות שהמציאה אותם. וקיוויתי, שאולי גם לי יש דברים שעשויים לשנות משהו אצל מישהו, משהו שיגרום לחייך, לבכות ולאהוב.
הרי זה כל מי שכותב אי פעם, חושב כך לעצמו.